ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל, שאם נתנה רשות לרופא לרפאת, דכתיב ורפא ירפא (שמות כ"א), לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא שיקווה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו'. כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי. כי מי ישמע אליו על הדבר הזה, והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו. ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (ש"א ט"ז) עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי, שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב). ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלוהית במלחמות. ואם בשוב הבית כאשר אמרנו.
ויאמר בדבר הזה, מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות, וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול )ויקרא י"ט( ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה' ב) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול. ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב' א) וזולת זה.
וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים, אינה ראיה. שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים. והראוי ומחויב להקדים הבקשה והדרישה מאליו. וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש בה' וימיתהו (שם א' י'), כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו, ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו.
ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להיעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם, כבר אפשר שעל ידו ייחלש כוח הביטחון ההוא. וזה כי כאשר בשלום הגוף ובריאותו ותוכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכוח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות, ובהיפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו, ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז, ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת, עד שיושלמו כל ענייניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלוהי גם הוא מהגיע עדיו, כי טבע המדרגות האלו לבוא בזו אחר זו, עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלוהית האישיית כמו שהצורה ההיולאנית, וכוחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכלית.
ויאמר בדבר הזה, מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות, וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול )ויקרא י"ט( ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה' ב) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול. ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב' א) וזולת זה.
וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים, אינה ראיה. שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים. והראוי ומחויב להקדים הבקשה והדרישה מאליו. וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש בה' וימיתהו (שם א' י'), כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו, ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו.
ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להיעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם, כבר אפשר שעל ידו ייחלש כוח הביטחון ההוא. וזה כי כאשר בשלום הגוף ובריאותו ותוכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכוח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות, ובהיפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו, ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז, ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת, עד שיושלמו כל ענייניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלוהי גם הוא מהגיע עדיו, כי טבע המדרגות האלו לבוא בזו אחר זו, עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלוהית האישיית כמו שהצורה ההיולאנית, וכוחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכלית.
No comments:
Post a Comment